ברונקסי בלוג

קורונה, היום שאחרי- פוסט אופטימי

קורונה, היום שאחרי- פוסט אופטימי

השבוע חגגתי יום הולדת. טוב נו, לא באמת יכולתי לחגוג בגלל הנסיבות ועדיין הרגשתי שזה יום ששווה לעשות בו משהו אחר! אז לא עשיתי כלום! בבית. הלכתי לסופרפארם בתירוץ לקנות מסיכות וידעתי שלא יהיה להם במלאי אז חידשתי מלאי של קרמים ועפרון שפתיים שתכף נגמר לי. לא סיפרתי לא אחד אבל באוטו שמתי מראש כוס תרמית עם קפה ונסעתי לפינה מבודדת בראש הצוק מול הים. ישבתי עם עצמי ולגמתי לאיטי. ביקום וירטואלי מקביל התחילו לזרום ברכות יום הולדת מכל החברים לאורך השנים. זה מגניב שבזכות הפייסבוק נשמרים קשרים ויותר מזה- מרוויחים מלא חברים חדשים! הקורונה הזאת, ואני מודה שעדיין לא הפנמתי באופן מוחלט את חומרתה, תופסת אותי ביום רגשי במיוחד, יום שעם כל הבדידות שנכפתה עלינו הרגשתי כל כך עטופה ומוגנת בזכות אותה קהילה! קהילה גדולה של חברים, משפחה, לקוחות וקולגות, חלקם מהחיים האמיתיים, חלקם עדיין וירטואליים, חלקם החלו כווירטואליים ועברו למציאות ונכנסו לי עמוק ללב, שגם המרחק לא משחק תפקיד במערכת הקשרים הזאת. אבל יש משהו שכן התפוצץ לי בפרצוף ביום הזה. השנים האחרונות היו לי מאתגרות במיוחד. לאורך תקופות ארוכות הייתי צריכה המון זמן להתכנס עם עצמי, ללמוד אותי מחדש, לצאת מסטטוס "צל" ולגלות בי חלק חלק, פנים, יד ורגל, בטן ישבן, ראש, מוח, נשמה. למצוא את הבית האמיתי שלי ואני עדיין לא בטוחה שהוא עשוי מקירות בטון ויש בו חדרים ומיטות ובגדים ובכלל, תוהה עם עצמי מהי ההגדרה הנכונה ל"בית" ואולי בית עבור כל אחד הוא משהו אחר. כל השנים האלה כמעט ולא נפגשתי עם חברות וחברים מכל הארץ שהזמינו להתארח בתקופות קשות, שתמכו ברגעים שנדמה היה שאני כל כך לבד בכל הסיטואציות ההזויות האלה. חברתם של בני אדם היתה עבורי "רעשי רקע" שלא יכולתי לאפשר להם להיכנס למרחב, לכאורה להפריע לי להתרכז במצב הקיים ולחשוב איך אני מתמודדת עם כל האתגרים המורכבים שפקדו אותי. ואולי, רק אולי, הזמנתי אותם לחיי כדי לבחון את החוסן הפנימי שלי. אני חושבת שכעת אני מבינה שהם רצו לתת לי משהו שלא הייתי בשלה עדיין לקבל. ואז התחילו השיחות להגיע. טלפונים והודעות, וואטסאפ-ים ותגובות. מקיצון לקיצון. מהתבודדות שנכפתה עלינו לתחושות עצומות של אהבה והתרגשות! כשאני נמצאת בסיטואציה שקשה לי להכיל אני משתעשעת במחשבה על תורת היחסות של אלברט איינשטיין ומדמיינת שבדיוק לשם כך היא נועדה! כדי להבין משהו אנחנו בהכרח חייבים לגלות את ההופכי הקיצוני שלו. כדי לגלות אחווה אנחנו צריכים לחוות בדידות, כדי להבין שיש לנו אור אנחנו צריכים לחיות בחושך, כדי לדעת שיש לנו הרבה, אנחנו צריכים לחוות מידה של חוסר, כדי לדעת מה אנחנו באמת באמת רוצים- אנחנו חייבים להבין מה אנחנו לא רוצים. זה בדיוק הרעיון. כל דבר שלילי שלכאורה נכפה עלינו הוא בהכרח יציאה למסע שמלמד אותנו לזהות את הצד החיובי שלו. החיובי תמיד נמצא כמו שהשלילי נמצא, נשאר רק לפקוח עיניים ולזהות שזה כאן בהישג יד, רק להסכים לראות ולקבל מרצון. ביום שאחרי הקורונה אני יוצאת למסע נוסף. ביום שאחרי, אני אדע שנשארתי ימים רבים סגורה בבית כדי שאלמד שיש לי מרחב עצום לטייל בו. בים שאחרי, אני אדע שנשארתי סגורה במחשבותיי כדי שאפנים שיש ממד תפיסתי אינסופי שאני יכולה לנוע בו לחשוב אחרת, להמציא ולדמיין, לבצע וליישם! ביום שאחרי, אני אדע שהייתי מרוחקת כדי לחפש את הקרבה, אני אדע שבחרתי בלבד כדי שיגיע יום ואסכים לקבל אהבה. ביום שאחרי, כשיסתיים הבידוד ותיגמר ההתבודדות, כשהדרכים תיפתחנה והבחירה החופשית תחזור לידינו, אני הולכת לבקר את כל החברים והחברות בכל הארץ, החברים שדחיתי מלראות כל כך הרבה פעמים, מהצפון עד הדרום, מחיפה, עפולה, צפת ואפילו עד אילת!

x

#{title}

#{text}

#{price}